​

תיאור הפיוט:

היהודים יושבים בגולה על יד הנהר בארץ בבל (עירק של היום) ובוכים משום שהם זוכרים את ארץ ישראל. הם מדברים עליה באהבה.

אנשי בבל, שלקחו את עם ישראל בשבי, מבקשים מהשבויים לשיר להם מהשירים שהיו שרים בירושלים, שירים שהיו ידועים ביופיים בכל העולם. אולם הגולים לא מסוגלים לשיר את השירים האלה בארץ אחרת. הם מחליטים שלא לשיר ולא לנגן אף פעם עד שיחזרו לארץ ישראל, ואז יוכלו שוב לשיר, לנגן ולשמוח. עד אז הם שמים את כלי הנגינה שלהם בצד.

הם מבטיחים לעצמם שתמיד יזכרו את ירושלים ואת ארץ ישראל, ואומרים משפט שהפך להיות מפורסם מאוד. משפט שעד היום כל חתן בכל חתונה יהודית אומר לפני שבירת הכוס בחופה:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"

בשבועה זו אנחנו מעידים שירושלים חשובה לנו כמו יד ימין! כמו שאי אפשר לשכוח את יד ימין כך אי אפשר לשכוח את ירושלים שהיא חלק ממש מאיתנו. ואם נשכח- יד ימין שלנו תתייבש או תכרת.

תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי- פסוק זה מוסיף תנאי לשבועה. לזכור ולהזכיר בדיבור. אם לא נזכור ונזכיר את ירושלים שחרבה, הלשון שלנו תידבק לחֶךְ ונאלם דום.

אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי- במעשה, אשים את ירושלים בעדיפות ראשונה ובחשיבות עליונה גם כאשר נמצאים בשמחה. ואכן, ניתן לראות שביום הכי שמח של  האדם , ביום חתונתו, אומר החתן את השבועה מתחת לחופה ושובר את הכוס לזכר החורבן.